פתיחה
בחרתי לפתוח בלשונו הטהורה והברורה של הרמב"ם בהלכות תפלה [1](פ"א), שמסבירה את חובת התפילה, מספר התפילות בכל יום. הרמב"ם מסביר שאין נוסח לתפילה מהתורה, לאחר חורבן הבית ששפת הקודש היתה משובשת בפי בני הגולים, תקנו חכמים את נוסח התפילה שמתאימה לצרכי איש ואיש ולצרכי הציבור כולו (ראה ה"ד). וזאת לשון הרמב"ם:
א. מצות עשה להתפלל בכל יום[2] שנאמר "ועבדתם את יי אלהיכם" (שמות כג, כה) מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר "ולעבדו בכל לבבכם" (דברים יא, יג). אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה. ואין משנה (נוסח) התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
ב. מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואחר כך שואל צרכיו[3] שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
ג. אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה. וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו. יש מתפלל פעם אחת ביום. ויש מתפללין פעמים הרבה. והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכל מקום שיהיה. וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.
ד. כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר "ובניהם חצי מדבר אשדודית" (נחמיה יג, כד) וגו', "ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם" (שם) ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר. שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה. ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן. כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה. ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העילג.
ה. וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות. שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף. ותפלה שהיא כנגד תמיד של בוקר היא הנקראת תפלת השחר. ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
ו. וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר "היא העולה" (ויקרא ו, ב) כענין שנאמר "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהילים נה, יח). ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה. ואף ע''פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
ז. וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית (הכיפורים) בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.
ח. נמצאו התפילות בכל יום שלש. ערבית ושחרית ומנחה. ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע. שלש של כל יום ותפלת המוספין וביום. הכיפורים חמש. ארבע אלו ותפלת נעילה.
ט. תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם. אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו. וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות. ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה. ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר.
י. אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה. ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף. ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד.
איתא בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א) מהיכן למדו ג' תפילות? רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות: בשחר צריך לאדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה, במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזכיתי לראות החמה במזרח כך תזכני לראות במערב, בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה (אתמול), כך תוציאני מאפילה לאורה.
אחתום בספר החינוך (מצוה תלג) שמסביר את שורשי המצוה: מה שהקדמתי כמה פעמים, כי הטובות והברכות יחולו על בני אדם כפי פעלתם וטוב לבבם וכשר מחשבותם, ואדון הכל שבראם חפץ בטובתם והדריכם והצליחם במצותיו היקרות שיזכו בהן, והודיעם גם כן ופתח להם פתח באשר ישיגו כל משאלותיהם לטוב, והוא שיבקשו ממנו ברוך הוא, אשר בידו ההסתפקות והיכלת כל חסרונן, כי הוא יענה את השמים לכל אשר יקראוהו באמת.
ומלבד ההודאה להם בזאת המדה, צום שישתמשו בה ויבקשו ממנו תמיד כל צרכיהם וכל חפצת לבם, ומלבד השגת חפצי לבנו, יש לנו זכות בדבר בהתעורר רוחנו וקבענו כל מחשבותינו, כי הוא האדון הטוב והמטיב לנו, וכי עיניו פקוחות על כל דרכינו, ובכל עת ובכל רגע ישמע צעקתינו אליו, "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", והאמיננו (וקבע בלבנו אמונה) במלכותו ויכלתו מבלי שום צד פקפוק, וכי אין לפניו מונע ומעכב בכל אשר יחפץ.
[1] יש חילוק בין פעולת המצוה לקיום המצווה, לדוגמא בק"ש – פעולת המצווה היא בקריאת הפרשות של ק"ש, דהיינו, האמירה בפה. אך קיום המצווה הוא בקבלת עול מלכות שמים. בתפילה – קיום של מצוות תפילה חובק זרועות עולם, פירושו: מפגש התיחדות עם ריבונו של עולם, בחינת "פה אל פה אדבר עמו". תיאור נשגב של שיח עם ה', שנאמר על משה, יכול וחייב יהודי לקיימו בכל יום, שלוש פעמים ביום. קיום המצווה מופיע בכותרת הלכות תפילה, הרמב"ם מדייק ואומר "לעבוד את ה' בכל יום בתפילה". כאן אין הוא משתמש במינוח שבהלכות עצמן, "מצות עשה להתפלל", המכוון לפעולת התפילה, אלא במונח אחר "לעבוד את ה' "מונח המתאר את קיום המצווה של עבודה שבלב (על התשובה, פרק כוחו של וידוי- עבודה שבלב כיצד, הרב סולובייצ'יק).
[2] קשה מנין לרמב"ם שיש חובה להתפלל בכל יום ? משיב בעל קרית ספר כדכתיב "ועבדתם את ה'" ואין עבודה אלא תפילה. ובסוף הפסוק כתוב "וברך את לחמך ואת מימך" ולחם ומים צריך אדם בכל יום וא"כ גם התפילה של בקשת צרכים תהיה בכל יום (לחם משנה).אבל הרמב''ן זכרונו לברכה (בסה''מ מצ''ע ה) חולק עליו ואומר, שהתורה לא צותנו להתפלל בכל יום וגם לא בכל שבוע, ולא תיחד זמן בדבר כלל, והתפלה היא מדרבנן (ברכות כא.).
[3] הרמב"ם למד מהגמרא (ברכות לב.) דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ ישאל צרכיו, שכן מצינו במשה דכתיב "ה' אלוקים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וגבורתך" (דברים ג, כד) וכתיב בתריה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה".
